Texts

ללא דימוי

אדמומיות עדינה החלה להופיע סביב עין ימין. בתוך העין כמו היתה דולקת להבה סמויה ומחממת בהדרגה את העור מסביב. לאט, לאט היתה אוחזת בו ומבעירה אותו מבפנים. בשלב כלשהו נתפסה בריסי העין השנייה כבענף יבש והדביקה גם את עין שמאל. היה קשה להחזיק את העיניים פקוחות וכשהיו נעצמות הדמעות היו צורבות כמו מים שנשפכים על שריפה. הראייה נעשתה מטושטשת כמו מבעד למסך של עשן דוקרני שהכיל הן את העור הנאכל, את האש, את המים ואת המאבק ביניהם. כשכבר לא יכלה יותר להחזיק את העניים פתוחות החליטה להרפות ולהתעוור.
חשכה רכה ירדה על עולמה והכאב פסק וחדל לעוות את תחושת הזמן. הדקות כבר לא דרשו אותה תשומת לב אובססיבית של מגע אינסטינקטיבי בעפעפיים ואז היזכרות מאוחרת מדי שהידיים כנראה לא נקיות מספיק. הגוף חדל לצרוח והכל נדם כמו שעת חצות במושב. היא נרדמה למשך כחודש. כשהתעוררה לפרקים לא היתה בטוחה אם היא ערה. היא חלמה וחלמה וטאטאה החוצה עוד ועוד תמונות מתיישנות עד שנותרה בריק מוחלט. הוא נדמה שחור אבל ככל שהדימויים היטשטשו וחדלו לבקש אור על הדרמה, בגינה טענו בפני אותה רשות פנימית לשמרם, הם הותכו פנימה ונבחשו. מצורות מובחנות ויחסים נרטיביים הן זלגו לכדי כל הצבעים כולם ברוויה מקסימלית ובמשיכה אחת על פני התודעה כולה. מה שנדמה לה כשחור התברר ככחול- ירוק- בורדו עמוקים וסמיכים ואילו מה שנדמה כמסך המכסה על מה שכבר אינו בתחום הראייה נפתח כתהום אינסופית.
היא נולדה מחדש; עברה מן המרכז הסואן של קשיי ההישרדות האנושיים הרגילים אל המרחב האזוטרי של המוגבלים. כשאת עיוורת (כמו גם חרשת, נכה או אמא) הכל נבחן דרך פריזמת המוגבלות שלך. את, אמנם מקבלת את השינוי בלי התרעמות, אפילו במידה של נינוחות, אבל עבור אחרים אינך מי שהיית. זה הדבר היחיד שהעיק עליה. העולם גמגם סביבה. היא יכלה לחוש גופניות נבוכה ורוטטת מכל עבר; זהירה; נשמרת. כתגובה בחרה להיתמם ולא להבין במכוון מה הבעיה איתה. בעצם גם לפני העיוורון נזקקה לא פעם לאטום את עצמה כך מפני חוש הומור חסר טעם, סרקזם, או מחמאה שהסריחה מכוונות מיניות לא רצויות ולפעמים סתם מתוך המועקה של לחוש כל הזמן בבירור מה חושבים עליך.
היא הפסיקה ליצור. זה היה הדבר הראשון שהחליטה שאין בו טעם וצריך להיכחד. היא לא היתה מוכנה להפוך מ”אמנית” ל”האמנית העיוורת” כי אם ככה יפרשו את העבודה שלה מעכשיו באמת אין טעם. הרי, עם אבדן הראייה דבר לא באמת אבד, לפחות לא בשלב זה כשהזיכרון שלה עדיין ערני. יש לה זיכרון מצוין, תמיד היה לה, אם כבר היא התאמצה לשכוח, לכל היותר הסתגלה לרעיון שתזכור באופן אחר. כבר לא שתתה את המציאות דרך עיניה והכוח המדמה נכחד לאיטו באבולוציה טבעית של איבר שאין בו צורך עוד והוא מפנה עצמו לטובת כוח אחר שנדרש להתעצם.
במצב זה של חיים נטולי דימוי, נעשה לה פנאי לעיסוק המרתק – לחיות. העולם נעשה מעבדה פרוצה, ספרייה ללא ספרים, פארק המציע שימוש מסוכן וחסר תכלית במתקניו. 820 צעדים שלא נספרו מעולם יש מהמטבח עד הכניסה לבניין. בכל אחד מהם את עשויה להתרסק. המתבקש שתתחילי די מהר לגרור רגליים אבל אם את מחליטה להניף את הצעדים שלך בביטחון של פילה, פורסת את הבהונות כמו אוזן ענקית; נותנת לקרקע להלום בך ולזעזע את גופך המובן מאליו אז גופך נעשה שבט מלוכד; כל אבריך לוקחים חלק בריטואל ההגנה מפני התרסקות ואת יודעת, לא מאמינה, יודעת, שרק הלכידות הזאת של כל כולך היא שמונעת את מותך.
את המתג של הכירה החשמלית יש לסובב תחילה עד הסוף כדי לטגן חביתה בלי שתישרף אבל תהיה מוכנה תוך כמה דקות. כשהביצים מונחות צריך לשמוע תסססססס ואז לסובב מעט לאחור; בערך ב240 מתוך 320 המעלות שמצליח להשלים מעגל זה, שכן, כדי לכבות צריך להחזיר את גלגל הפלסטיק לאחור וכך יוצא שהוא תמיד נחסם לפני שהוא פוגש בעצמו וזה מצוין, זה מקל למקם את מידת החום הנכונה. אז את מחכה. אי שם כעבור ארבע דקות את שומעת את הכירה משמיעה את אותו צליל של אנחת חשמל שמשמיע גם הרדיאטור. את יודעת שהמכשיר השקיע את מירב המאמצים לשמר את המתח. לכן בדיוק היית ערמומית מספיק לחסוך ממנו את המקסימום של המתג ועכשיו כשהתעייף את מסובבת והוא מקבל דחיפה אחרונה. זה הרגע בו את הופכת את החביתה בביטחון וזוכרת שאין לך מה להלקות את עצמך אם חלק ממנה נחת מחוץ למחבת. מה כבר יש לך לעשות אחר כך אם לא לשפשף; פעולה בטוחה, לא מסוכנת, מתמשכת שמאפשרת לך להתרכז ולאסוף את הבטן ואת רצפת האגן בכל פעם שהם נשמטים מטה.
היא לא ידעה לקרוא כתב ברייל. היה רגע שנלחצה להתחיל ללמוד כמה שיותר מהר אבל משהו בפעולה הזאת נגד את התנאים החדשים. זה היה פתרון, עיקוף של הנסיבות; אולי ההתנגדות שלה היתה חלק מאותו שלב ראשון דוגמתי-מהפכני, אבל לה זה נראה מחוץ לחוקים. למי שמסתכל מבחוץ זו היתה אולי עצלות חדשה שנבעה מהיעדר הצורך להוכיח את עצמה, או חלק מתחושת חוסר הנראות שבמאבק הפנימי של אנשים מסוגה. היא לא רצתה שיראו אותה נאבקת. הרי כל העניין נבע מחוסר יכולתו של מאבק כלשהו לשנות משהו. בכל אופן, נטשה את הכתב. היא החלה להאזין.
היא שמעה סיפורים. הם טסו ליד האוזן שלה בלי הפסקה, דאו ולפתע צללו אל מרחב בלתי נראה ונעלמו. הם היו מקוטעים בצפירות אמבולנסים, בהתרחקות פתאומית כשמישהו העיר שלא לדבר בפלאפון כאן ואז הסיפור יצא אחרי נשיפה רוטנת החוצה מבעד דלתות הזכוכית והיא לא היתה בטוחה אם היא עדיין שומעת מעט ממנו או מדמיינת שהיא שומעת. נעלי עקב נינוחות חצו אותו דווקא ברגע שצעק חלאס כבר שיגעת את רבי וניתק. לא היה בזה שום היגיון עבור המאזינה אבל יותר ויותר שמעה את הקטיעות האלה כחלק מסדר מופתי שעין אנושית לא מסוגלת לארגן לכדי מהלך דימוי. התאפשרה לה גישה אל תורת נסתר של מקהלה קוסמית חורקת, דיסהרמונית, נוטפת אנושיות של הבלי פה חמימים.
הנה, ככה בערך היה נשמע אחד הסיפורים, שכמובן לעולם לא כבר יהיה “אחד” משום שלא היה ניתן לבודד דבר מדבר עוד. אורכו בין דקה לשלוש. כשניסתה לדמיין אותו כתוב היא חשבה על צורה של תסריט או תסכית אבל זה לא נכון להעביר את הבליל הזה דרך צורה. זה נגד את המהות שלו. אפילו לסדר אותו במילים נפרדות לא תמיד נכון כי לפעמים, אולי לרוב, הן מתחברות. ה’ היא לרוב א’ וזה מבלבל אם קוראים את זה אבל אם שומעים מבינים…
קיצר בדקתי את זה וזה עובד בגלל זה אני אומרת לך שאני רוצה להזמין את זה דף עיתון עובר מצד שמאל לצד ימין ומרשרש להודיה יש את זה מה לא שמעתי שיעול גס בקול שקט יותר זה מעצב גם את הבטן וגם את הירכיים ואנחנו יכולות לעשות ביחד בבוקר הרכבת תכנס מיד לתחנת תל אביב אוניברסיטה עיתון מתקפל הקול מתרומם נו אז תיכנסי לאתר ותסתכלי דף כבד יותר מתגלגל ומיד אחריו דף עיתון נוסף פיהוק מה אני לא בבית אז תקשיב תשאיר לי בארון מוזיקה עמומה ככל הנראה מאזניות חולפות ומתרחקות חשמל שליד המעלית וזה נאמר במקביל למוזיקה כל מה שאפשר לשמוע ממנה זה איייי בקול של ריהאנה או סיה או שאקירה.

מתוך ‘סיפורים כהים’. פרויקט בהתהוות. פורסם במגזין הMFA של בצלאל, 2008.


מות המחברת

היא שכבה על שמיכת פיקה בגינה הציבורית החדשה בין המוני המשפחות וקראה ספר בשם “המצאת היומיום” מאת מישל דה סרטו שעסק בפרקטיקות של היחיד אל מול “הכוח” או ה”פיקוח” במרחב האורבני.

ילד כבן 3 בחולצת כדורגל אדומה של נבחרת ספרדית, נדמה לה, רץ לכיוון בו השתרעה ונעצר כמה צעדים ממנה. הוא עמד להוריד את המכנסיים ולהשתין, העיף בה מבט והתלבט. בתשובה לשאלתו, השיבה לו מבט ישיר. הוא הופתע מעט. הוא הסית ממנה את מבטו ומשך את איבר מינו הקטן מבעד למכנסיים ואז העביר את ידו על גומי המכנסיים כמו חוכך בדעתו שוב בדבר משיכתם מטה. נראה שהוא מתלבט באפשרות שאם לא יביט שוב הצידה תחדל האישה שהביטה בו להתקיים. הצורך להשתין התחזק והשלפוחית כמו עודדה את כיוון החשיבה הזה- תשתין ישר. אך הוא לא היה מסוגל להתאפק והפנה אליה שוב את מבטו. לתדהמתו היתה שם עדיין ועדיין הביטה בו. במבטו כמו חשף בפניה בלי מבוכה את ההתלבטות, “אני חושב לעצמי האם את באמת פה ואם את פה האם זה אומר שאני לא יכול לעשות כאן פיפי קרוב אליך אבל רחוק מהמשפחה שלי, חשבתי שהלכתי מספיק רחוק ופתאום את פה וזה עושה את זה בעצם קרוב. אם לא תסתכלי זה יהיה כאילו לא עשיתי. אולי תעשי את עצמך שאת לא רואה?”

בתגובה למחשבתו האחרונה נדמה היה לו שהאישה לא רק שאינה מסירה ממנו את מבטה, אלא שהיא נועצת אותו בו עמוק יותר ומוסיפה לו מעין חצי חיוך, אבל לא נחמד אלא מתגרה; כזה שאומר בוא נראה מה יקרה לבולבולון שלך אם תשתין פה, נסה אותי! הוא ניער מעליו את מבטה אך היא נותרה קיימת, באותו מקום ועדיין הביטה בו. איך יכול להיות שהיא לא ממצמצת, חשב. תוך כדי כך הופיע חברו, בלונדיני קטן עם שיער קצר, שעדיין לא נגמל מטיטולים. הלה הוריד את מכנסיו בלי להסס, שלף את הטיטול והותיר אותו על הדשא. תוך שזה מרים חזרה את מכנסיו הגיע האח הגדול של הגמול, אף הוא בחולצת נבחרת ספרד, זהה לזו של אחיו הקטן ואמר לחברם הבלונדיני “תזרוק עלי את הטיטול”. הבלונדי והקטן השני היו המומים לרגע אך תוך שניות התעשת הבלונדי והבין שעל אף שזה מעשה שאסור הרי שנתבקש על ידי הגדול לעשות זאת, סימן שאפשר, ומיד הניף הטיטול וזרקו בכל הכוח. הטיטול נחת ממש לרגליו ועל כן הרים אותו מיד וניסה שוב. הגדול ברח על אף שלא היה צורך. הטיטול, ככל שנשלח בעצמה גדולה יותר נחת קרוב יותר לבלונדי הקטן וגם בעיטות הצעיר מהנבחרת האדומה לא הועילו. אז, כבר צעקו עליהם האימהות מרחוק, די, בואו, תפסיקו. הם המשיכו לשחק.

בפעם הבאה שהתקרבו אל האישה השוכבת היה זה בעקבות כדור שהתגלגל. הפעם הצטרף אליהם עוד זעירון שבעט היטב בכדור. הם היו מרוכזים במשחק ורק הצעיר, שבסוף לא השתין בכלל הביט שוב לעברה. היא כמובן הביטה בו. הפעם לא הסיר ממנה את מבטו. הוא לא נראה מפוחד, גם לא בהכרח סקרן מאד. נראה שהוא שוב מנסה לפצח את חידת מבטה.

“מה מפתיע אותך, חמוד? שאני מסתכלת בך בחזרה?”

“לא. אני חושב שאת מכשפה”

“אני באמת מכשפה”, חייכה שוב את חצי החיוך הערמומי ונעצה אותו אל עיניו. הוא פנה לאחור לראות אם חבריו שמעו את זה אבל הם היו עסוקים. שוב הביט בה במהירות ושוב בהם ולרגע תהה אם באמת דיברה אליו.

תוך שהוא מביט בה באלכסון כמו לשמור שעודנה שם, הפעם עם חצי חיוך ערמומי משלו פנה לחבריו וסיפר להם בלחש כי זו שכאן היא מכשפה. הבלונדי, בלי להסס הרים אבן שגודלה בערך פי חמש מכף ידו, כלומר לא קטנטונת, שהיתה לרגליו והשליך אותה לעבר האישה. לאבן שלא כמו לטילול היה משקל והיא טסה הישר לראשה. היא צרחה וצנחה לאחור. ראשה שתת דם.

מתוך הפרוייקט ‘פה גדל העץ שממנו עשו את הצלב’, סיפורים מעמק המצלבה בירושלים. מתוך הסיפורים ציירה האמנית ילנה רוטנברג סדרת ציורים שהוצגו בחלל ‘הקוביה’ בירושלים. על הציורים נכתבו שברי טקסטים על ידי מעין בוני. לתערוכה, ראו:

collaborations – This is Where the Tree of Which the Cross was Made Once Grew.


חמישה מוסכים

הרנו מגאן האדומה פיתחה מחלה סמויה כבר זמן מה. הסימפטום היחיד למה שהתחולל בתוכה היה המזגן שהפסיק לעבוד. לפני הנסיעה לירושלים לקחנו אותה למלא גז כדי שלא נצטרך לעשות את הנסיעה הארוכה בחום. איש המזגנים קיבל את האוטו די מהר מבלי שנצטרך להמתין. הוא חיבר את הצינורות למנוע והתחיל למלא. הפנים שלו היו מנוקדות בשלפוחיות קטנות בולטות בצבע העור שלו. אבל בהתחלה לא הבחנו בהן. נכנסו לשתות מים ב”משרד” שהיה פתוח למוסך. היה בו מזגן ישן אבל חזק, שהיה אפשר להרגיש רק אם יושבים מולו. במשרד היה פלורסנט וכששתינו המים עם הפנים למוסך היה אפשר להרגיש באור הכחלחל ירקרק מתפזר מעלינו באופן שווה ונשבר בחשכה של המוסך המסתנוור מהאור היום העז ממול.

על ספה ישנה ישבו שני גברים, אחד מהם כבן ארבעים, קרח, עם מראה מטופח יחסית למוסך אבל קרוב מדי לעניינים מכדי להיות לקוח; אולי לקוח קבוע והשני שחרחר; קשור יותר לצבעי המוסך. הסתכלנו על התמונות, התעודות ומגני הכבוד שנתלו בצפיפות על הקיר מול הספה. היתה שם תמונה דהויה של אחד מהם על ג’יפ במדבר ולמטה היתה כתובה הקדשה בטוש לורד שחור. בהמשך היתה ברכת העסק מהודרת בכסף וזהב על לוח עץ משוח לכה כהה. “אני רוצה ברכת העסק איפשהו”, אמרתי ללנה. “סגור”, ענתה.

“איזה עסק יש לכן?” שאל השחרחר והפנים שלו נראו יותר מאורכות כשהסתכלתי בהן.

“ציור”, עניתי

“יפה” אמר השני, “איפה זה”?

“ירושלים” אמרתי. “יש לנו שם סטודיו לחודש ואז נראה.”

“על מה הציורים” שאל.

“כל מיני. על החיים, נוף. לנה גם עושה פורטרטים שחבל על הזמן. עושה גם בהזמנה אם אתה רוצה להנציח את עצמך”.

המטופח סיפר שגם אשתו מציירת והוא עשה לה סטודיו בבית, בהדר יוסף והראה לנו תמונות בפלאפון. אשתו ציירה בעיקר עצים ולנה אמרה איזה יופי ואיפה היא למדה

“יש לה את זה טבעי. פשוט בא לה מבפנים. את יודעת כמה ציורים היא עושה? כל הבית שלנו מלא ציורים שלה”.

המצורע החביב קרא לנו מהחשכה.

“תשמעי, יש לך פה בעיה. מילאתי גז אבל יש בעיה עם המאוורר. הוא לא בסדר. כנראה צריך להחליף, למה אם הוא לא עובד לא יעזור לך הגז, האוטו יתחמם ולא יצא לך אוויר קר. עכשיו נתתי לו מכה אז הוא חזר למקום. את מרגישה שיוצא קור? אבל אם הוא זז עוד פעם האוטו יתחמם לך… עצה שלי לכי פה למוסך ליד תחליפי מאוורר. אל תשלמי לי. קודם שיחליף לך, תראי שהמזגן עובד תחזרי תשלמי לי”.

המטופח בא להסתכל ובדק גם כן. האוטו שלו היה לידנו. טנדר טויוטה לבנה מצוחצח. “תראי זה לא דחוף לך, אבל מה אם זז לך פה המד של החום זה אומר שהמנוע מתחמם ואת צריכה ישר לעצור. את לא ממשיכה לנסוע. בינתיים תיסעי”.

אמרתי שיש לי תחושה לא טובה ואם אנחנו כבר פה נקפוץ למוסך ליד שיבדוק. לנה שילמה בכל מקרה, כפרה עליה, ופנינו שמאלה למוסך שקצת אחרי, ממול. ההוא היה לבד, עסוק, עם תור של שלוש מכוניות. שתי נשים דתיות חיכו לו ליד האוטו בזמן שרץ מפה לשם, מחושך לאור, ותיקן להן משהו. אנחנו היינו אחריהן. לנה ניסתה לדבר איתו, לתת לו תמונת מצב ולשאול מתי יתפנה. הוא לא ענה לה. בואי נסע, אמרה לי, הוא אפילו לא עונה לי. נגשתי אני לדבר איתו כאילו שיש לי ניסיון עם מוסכניקים ולי הוא יענה, אבל לא היה סיכוי. כולו טבוע. אמרתי ללנה יאללה בואי ניסע. אין לך איזה תפילת הדרך, שאלה. בעזרת המדונה, אמרתי והתחפפנו משם.

עשינו עצירה בסטודיו בתל אביב. לנה ארגנה את הציוד שלה; הצבעים, הקומפרסור וזה. אני בינתיים ישבתי עם יואב להכין הזמנה לתערוכה שלי בחמישי. לנה סיימה קודם והביאה לנו אוכל. תקענו צ’יק צ’אק, רק אני קצת ברברתי יותר מדי כרגיל, ויצאנו לדרך. היינו צריכות לעשות עצירה בחנות של הקומפרסור לתקן או להחליף את הצינורות שקצת נקרעו וקצת היו סתומים מצבע. אני נהגתי. עצרתי בצד על קיבוץ גלויות ולנה חצתה לצד השני. איך שאני יושבת ומחכה לה המזגן מפסיק לקרר לגמרי והמחוג של המד חום מתחיל לעלות. אני מתחילה להזיע מוות. מכבה את האוטו ויוצאת. כבר היה שתיים בצהריים. חום אימים בחוץ. כתבתי ללנה שזהו מתחמם. היא יצאה מהחנות החוצה ודיברנו בפלאפון משני צדי הכביש. היא ביקשה שאבוא עם האוטו אליה כי אמרו לה שיש מוסך בדיוק בפינה של הר ציון. עשיתי פרסה, כולי כבר בלחץ והתחלה של עצבים ומחזור. איך שאני פונה יש פנצ’ריה, לא מוסך, ואופנוען רחב עם קרחת מבריקה מציע לנו לנסוע לאזור בלומפילד. איזה בחור צעיר חתיך קצת היפסטר עם הרבה שיער ישב על כיסא והבת שלו שיחקה ליד על המדרכה, עשה את עצמו מבין גם ואמר “את יודעת לאן את צריכה, לשדרות ירושלים יש לך שם את איך קוראים לו… בפינה של ארליך…איך קוראים לו להוא בשדרות ירושלים”?

“קריסטו?” שאל אותו הפנצ’רמאכר.

“כן, קריסטו, בול”.

“מה קשור קריסטו מה. זה גם כן פנ’צ’ריה”

“אבל הוא גם מתקן לא?”

“לא, לא” ענה עייף.

אני נשפתי בעצבים על האהבל הזה שברור שאין לו מושג ומי שאל אותו ומזל שבכל מקרה לא הייתי שומעת לו וטוב שלא הסתנוורתי מזה שהוא חתיך למה אני במחזור וגם ככה עוד שניה הורגת מישהו או פורצת בבכי. הפרצוף שלי כנראה נראה יותר ויותר חסר אונים כי אחרי כמה דקות, הבחור שעובד בפנצ’ריה, רוסי, גבוה, חזק עם פנים מתנשאות שקודם לא ענה לי ולא התייחס אלי, פנה אלי עכשיו ואמר, “תשמעי, תיסעי מפה לאלי. הוא נמצא בשוקן”. הוא כיוון אותי בדיוק איך להגיע וגם אמר שיתקשר לאלי להגיד לו שאנחנו באות.

אני נהגתי. האוטו הלך והתחמם ונכנסנו בכניסה הלא נכונה. מישהו שחסמנו לו את החניה ביקש שנצא ושאל מה אני מחפשת. אמרתי מוסך. אמר אני שולח אותך למישהו. אמרתי מחפשת את אלי. אמר או, יפה, אז את יודעת לאן את הולכת זה איש מקצוע עם נשמה זהב. הסביר לי והפעם הגענו. האוטו כבר העלה עשן. אלי, או מי שעובד עם אלי (היו שם שניים ולא היה ברור מי זה מי), איש מבוגר שעבר את גיל 60, ניגש אל האוטו הלוהט ופתח בעזרת מגבת נייר את המכסה מנוע. הוא פתח את אחד הפקקים בזהירות, אולי של הרדיאטור, ואז עוד פקק, הביא מגבת לבנה ספוגה מים קרים והניח אותה בעדינות על השסתום המעשן. לאט, לאט העשן הפך לאדים והתחיל להירגע. סיפרנו לו את ההיסטוריה הרפואית שאובחנה רק היום והסברנו שהמוסכניק הקודם אמר שנתן מכה למאוורר ושבינתיים הכל בסדר. “אז אולי אני גם צריך לתת לו מכה?” שאל באירוניה שיש בה שמץ כאב על מנהגם של בני אנוש, “ככה מטפלים באוטו תגידי לי?”. האוטו התקרר מעט ואפשר היה להתחיל לבדוק אותו. בזמן הזה שוטטנו פנימה והחוצה מהמוסך שנראה אחרת לגמרי מזה שהתחלנו בו את היום. ערמה ענקית של חלקי מתכת היתה מונחת בכניסה לצד מכונת גילוף או ליטוש מתכת כבדה. המכונה, חלקי החילוף העליונים בערמה וגם המדפים שמאחור וכל מה שהונח עליהם היו מכוסים בגריסי כסף דקים שנראו מרחוק כמו אבקת קסם ומקרוב כפירורי מתכת מעט מעוקלים בשל תנועת הקילוף של המכונה, שהסירה אותם מן הרכיבים בערמה כדי להתאים אותם למכוניות השונות. מילאנו מים קרים בבקבוק שלי. הגבר בחשכה בפנים שאל אם אנחנו רוצות זירו. אני יצאתי לדבר בפלאפון עם אמא שלי שבעוד כמה ימים תהיה לה יום הולדת 60 וכתבה לנו בוואטס אפ המשפחתי שמאד נעלבה שאנחנו לא נערכים לחגוג לה ומרגישה שאנחנו מזניחים אותה. דפק לי הלב שראיתי את זה והאשם הציף את האיברים הפנימיים שלי בתחושת בהלה וכיווץ שמזכירה שאיפת מים לא רצונית בעת שחיה בים. כשסיימתי את השיחה אלי, או מי שעובד עם אלי, שלח אותנו למוסך אחר שממנו הוא מזמין את המאוורר שהתקלקל כדי שלא יעלה לנו סתם יותר כסף. הכי טוב שנלך אליו ישר שיסדר ולא נזמין, נחכה עד שיגיע ובסוף נשלם יותר. השני יצא גם הוא והסבירו לנו איך להגיע. לנה לא ויתרה ובדקה בגוגל את שם המוסך, מצאה את מספר הטלפון ואת המפה ווידאה שזה המקום. התקשרנו למספר ולנה בררה בקצרה ובענייניות אם יש לו את החלק ואם יוכל להחליף אותו היום. “היום בעד שלום אני לא מחליף”, הוא אמר ונתן לה מספר אחר, סלולארי. התקשרנו גם אליו והתברר שבעל הסלולארי נמצא ליד מי שנתן לנו את המספר ולנה התנצלה והסבירה שלא נסינו לעקוף סמכות, רק לוודא שיש לנו למה לבוא. אלי לא לקח כסף. הודנו לו, התפללנו שהאוטו יגיע ונסענו. הגענו למוסך של שמעון מאחורי בלומפילד. שמעון גם היה כבן 60, אבל נראה יותר אנרגטי ועכשווי מאלי. אני ניסיתי להתחכם ולהתחנחן אליו שיחליף לנו את המאוורר היום. לנה נזפה בי ואמרה עזבי אותו הבן אדם בן 60 והוא רוצה ללכת הביתה. שוב הרגשתי אשמה ומבוישת שלא ראיתי את זה ודאגתי רק לאינטרסים שלנו. אחרי שזז אמרה לי, “הוא אמר לי בטלפון שהוא בן 60 ובשעה הזאת הוא לא מוכן לעבוד”. זה הרגיע אותי קצת שגם היא לא ראתה עליו את זה ונזפה בי רק כי הוא נזף בה קודם. שמעון ניסה להבין מה קורה. שוב נתנו את תקציר ההיסטוריה הרפואית: הלכנו לתקן את המזגן ואז גילו שיש לו בעיה במאוורר. נתנו מכה וחזר למקום אבל אז כנראה זז שוב והאוטו התחמם. אלי קרר אותו קצת והצלחנו להגיע עד אליך. שמעון אמר, אם אני זוכר נכון, זה אוטו קשה. הוא הלך, חזר ופתח את המכסה מנוע. “כן, כמו שאמרתי. אוטו קשה זה”. הוא הביא קופסת קרטון, פתח אותה והוציא ממנה מארז קלקר קשיח, פתח אותו וחשף ניילון חדש לבנבן בו היה עטוף המאוורר. “הנה רואות? זה המאוורר שאני אשים לכן” אמר בחגיגיות. “מה קורה? פה בפנים יש פחם ומן קפיץ כזה והפחם נוגע אחד בשני וככה מפעיל את המאוורר. הפחם הזה זה 10- 15 שקל לחתיכה ואז מה קורה? הפחם נשחק והמאוורר מפסיק לעבוד וצריך להחליף, אבל זה הכל קורה פה בקופסא הקטנה הזאת”

“אז למה לא להחליף את הפחם?” שאלתי. הוא חייך, מרוצה מהשאלה שלי ואמר:

“יפה! פעם היו פותחים ומחליפים את הפחם. זה 10- 15 שקל לחתיכה. כלום. 30 שקל את פותחת ומחליפה אבל היום לא מתאמצים כבר, היום מייצרים הכל בסין וכבר מביאים לך את כל הפלסטיק עם הראש ועם הפחם ועם הכל. את לא מתעסקת יותר לפתוח ולהחליף את החלק הקטנצ’יק הזה. מוציאה את כל המאוורר, שמה חדש ונגמר הסיפור.”

“וזה טוב לפי דעתך?”

“מה את חושבת”

“שלא”

“אז את טועה. זה קידמה”.

“אבל ככה מחליפים זורקים ועוד ועוד פלסטיק”

“זה העולם היום. מה תעשי? תעצרי את הקדמה? את לא יכולה וחבל לך על הזמן לנסות. את יש לך אוטו?”

“באלאנו 98”

“אוו, נו ואת לא רוצה אוטו חדש?”

“חולה על האוטו שלי. עד המוות אני אסע איתו מבחינתי.”

“זה, האוטו הזה יתחיל לעשות בעיות ואז מה תעשי”? אמר ללנה. היא לא ענתה. “תזרקי אותו זה מה שתעשי. לא שווה לך להחזיק אותו. תעיפי אותו ותביאי חדש”.

“אין לי כסף לחדש” עניתי למרות שלא דיבר אלי.

“אם אין לך כסף אז אין שאלה. אבל אם יהיה לך כסף לא תקני חדש? אני מאחל לך שתקני חדש”.

עמדתי להמשיך בשיחה אבל לנה אבדה סבלנות או חשבה ששמעון מאבד סבלנות וקטעה את השיחה “יאללה עזבי אותו, תני לבנאדם ללכת הביתה”. אבל שמעון דיבר איתי עוד קצת כשלנה הלכה לתת פרטים בדלפק, על איך הכל משתנה מסביב אבל הוא לא רואה כלום ולא יודע כלום למה כבר 30 ומשהו שנה הוא מגיע לפה ב5:00 בבוקר וחוזר הביתה דוך ב5:00 בערב למזגן, לאישה, לטלוויזיה, וואלה מישהו אמר לו איזה דביל אתה, כלום אתה לא יודע מה קורה מסביבך. לא. לא יודע. הוא קיבל שיחת טלפון ושמעתי אותו עונה “כן, כן הנכס רשום על שמי אבל מי שמחליטה זאת אשתי, גם בבית וגם בנכס, אני רק מטאטא, עובר אחריה אתה מבין? איתה אתה צריך לדבר” וחייך אלי מהצד. רציתי לשאול אם יש לו בן, למה מתאים לי גבר מטאטא אבל כבר עייפתי את עצמי מהדיבורי מוסך האלה כל היום וכבר היה בא לי להיות במקום נקי ולבן עם ריח של סבון אורגני לבנדר. הוצאנו את הדברים מהאוטו ועלינו לעבודה של לנה במפעל הקטן לקליידוסקופ שגם בו היתה אבקת מתכת, הפעם זהובה, אבל היא לא זרחה כמו הכסופה במוסך של אלי. ישבנו איזה שעתיים עד שהתקררנו במזגן מהיום הזה והחלטנו אצל מי כל אחת תלך לישון בתל אביב.

מתוך הפרוייקט ‘פה גדל העץ שממנו עשו את הצלב’, סיפורים מעמק המצלבה בירושלים. מתוך הסיפורים ציירה האמנית ילנה רוטנברג סדרת ציורים שהוצגו בחלל ‘הקוביה’ בירושלים. על הציורים נכתבו שברי טקסטים על ידי מעין בוני. לתערוכה, ראו:

Collaborations- This is Where the Tree of Which the Cross was Made Once Grew.